עקרונות חוק המקרקעין (חיזוק מבנים מפני רעידת אדמה)

חוק המקרקעין התשכ”ט – 1969 מאז חיקוקו – מתמודד עם מתח מובנה: ה”מתח” הקיים בין הרצון לאפשר לבעלים של יחידה/ות בבית המשותף לשנות את “מבנה הזכויות” בבית המשותף, קרי, לחזק ולשדרג את המבנה/בניין, לבין שמירה אדוקה על הזכויות הקנייניות שישנן לכל אחד ואחד מן הבעלים של הבית המשותף, המתנגדים למהלכים הללו. חקיקתו של החוק משנת 2008 הגמישה, כאמור, את הדרישות לגבי “רוב נדרש” בבית המשותף לביצועם של שינויים בזכויותיהם, של בעלי היחידות בכלל, ובפרט בזכויותיהם בנוגע לרכוש המשותף.

ביום 24.1.2008 נכנס לתוקפו בחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), ¹⁵⁰ (להלן: “חוק המקרקעין” או “התיקון”). בחוק זה רצה המחוקק לטפל תשס”ח 2008- . בהתנגדויות הצפויות מטעם בעלי דירות בבית המשותף לפרויקט חיזוק הבנייןעפ”י תמ”א 38 התנגדותו של מאן דהוא בבית המשותף היא מחזה נפוץ בישראל, עד כדי כך שאם אין אחד שכזה בבניין, כנראה שמדובר בבניין בבעלותו של בעלים יחיד. החסם הגדול ביותר לקידומה של התוכנית, בהנחה שהבניין עומד בדרישותיה, הנו מערכת היחסים בין בעלי הדירות בבניין.

בכדי לשחרר את החסם הזה במקצת, חוקק התיקון, שהגמיש קלות את התנאים הנדרשים בחוק המקרקעין לביצוע עבודות בנייה ו/או הרחבת דירות קיימות ו/או הוספת דירות חדשות – בבית המשותף.